הגישה החינוכית

למידה עיונית היא נחלת העבר, מכיוון שהיא ממעטת לשתף את הילד. היא דורשת מהילד לספוג חומר לימודי חדש בזמן שהוא-עצמו נשאר פסיבי. כשהילד אינו שותף פעיל בתהליך הלמידה, ההבנה נשארת שטחית, החומר זכיר לטווח הקצר בלבד וכתוצאה —  הלמידה אינה אפקטיבית.

השוו זאת לחיים האמיתיים: איזו חוויה לימודית  מן העבר אתם זוכרים יותר — כזו שכללה האזנה לחומר עיוני, או כזו שבמהותה היתה התנסות מעשית, כזו ש'חוויתם על בשרכם'?

למידה דרך התנסות מעשית מאפשרת לילד לתפוס את החומר הנלמד בחושיו, ולא רק בדמיונו. כשהילד מבצע ניסוי מדעי בכוחות עצמו או מתנסה בהרכבה ובהפעלה של גאדג'ט כלשהו, הרשמים, המסקנות והתובנות שנובעים מהניסוי נספגים בתודעתו בצורה קלה ומיידית. פתאום מטרות הניסוי, מהלכו, תוצאותיו ומסקנותיו ברורים וזכירים הרבה יותר.

חוויה רב-חושית מייצרת הבנה מעמיקה ומובילה ליכולת הסקת מסקנות, ואלו הכרחיים לפיתוח כישורי החשיבה העצמאית שאנו מעוניינים לפתח בילדים כבר מגיל צעיר.

הלמידה היא תהליך דו-כיווני. ילד שמתנסה בכוחות עצמו זוכה לתהליך למידה מעמיק יותר מכיוון שהוא שואל יותר שאלות וזוכה לפידבק מכווין שמחדד את התובנות שהוא רוכש.

מעבר לכך, אנו מגלים פעם אחר פעם, שככל שהזיקה של החומר הנלמד לחיים האמיתיים גדולה יותר, ובמיוחד אם ניתן ליישם את הידע מחוץ לבית הספר, ילדים מראים עניין ומוטיבציה גדולים יותר ללמוד.